כספו של לקוח "התאייד" יום אחד מחשבונו, ואיש אינו יודע לאן.
הלקוח טוען, כי הבנק הפר את החובה הבסיסית - להחזיק ולטפל בנאמנות בכספו. הבנק טוען מנגד, כי אינו יודע מה אירע בגורל הכסף ואין באפשרותו לבדוק זאת, לאור חלוף השנים. על מי הנטל להוכיח כיצד נמשכו הכספים מהחשבון? על כך ידובר בפסק הדין.
פרק ראשון ובו יסופר על הפקדת הדולרים והמרתם ללירות ישראליות
בתאריך 20.1.80 הפקיד התובע סכום במזומן של 31,000 דולר בחשבון מט"ח, שנפתח על שמו באותו יום, בבנק דיסקונט, סניף בוגרשוב.
במסמכי פתיחת החשבון צוין במפורש,
כי "אין למשוך את הפיקדון לפני תום 3 חודשים, אפילו להעברה לחו"ל" (נספח א-1 לתצהיר התובע). פקיד הבנק, מר אהרון כהן, אישר כי ההערה נכתבה בכתב ידו, וטען כי היא נועדה להדגיש בפני התובע, שאין אפשרות למשוך כספים מהחשבון לפני תום 3 חודשים, אלא במקרים חריגים המחויבים בעמלה ובקנס שבירה על ידי הבנק (ע' 9).
מדובר בהפקדה חד-פעמית, שבוצעה ע"י התובע. התובע העיד, כי לא היה תושב ישראל והתגורר באותה עת בארה"ב. לדבריו, פעילותו הכספית התנהלה בכלל סניף אחר של בנק דיסקונט בדיזנגוף סנטר בת"א, אך יומיים לפני שובו לארה"ב קיבל המלצה להפקיד את הכסף דווקא בסניף בוגרשוב, לאור הריבית הגבוהה שניתן היה לקבל שם על פקדונות במט"ח.
בתאריך 4.3.80 - פחות מחודשיים לאחר הפקדת הפיקדון - הומרו מהחשבון 30,563 דולר, ובתאריך 30.4.80 הומרו 451 דולר. לאחר מכן החשבון אופס ויתרתו הפכה לאפס, מבלי שנרשמה בו פעולת משיכה של כספים, כפי שניתן לראות מדפי החשבון שהומצאו על ידי הבנק.
למרות שפעולת ההמרה בוצעה לפני תום 3 חודשים ממועד פתיחת החשבון, היא לא חויבה בעמלה או בקנס. פקיד הבנק מר אהרון כהן אישר, כי אין למצוא בדפי החשבון פעולה של משיכת הכספים, ולא ידע לומר לאן הועברו הכספים, לאחר המרתם לירות ישראליות. עוד אישר העד, כי בחשבון נושא התביעה לא היה רשאי לפעול אף אדם, פרט לתובע עצמו, ולכן לא ברור מי ביצע את פעולת ההמרה למטבע ישראלי (ע' 10-11).
כאשר נשאל פקיד הבנק לאן הועברו הכספים השיב, כי לא ניתן ללמוד דבר על המסלול שעשו הדולרים מאז המרתם ללירות ישראליות, והוסיף "
זה יכול להישאר בבנק" (ע' 12). כאשר נשאל העד אם שמע על מעילה, שבוצעה בסניף בוגרשוב על ידי פקיד בנק כלשהו, השיב מר כהן בשלילה, אך השאלה נותרה למעשה תלויה בחלל אולם בית המשפט.
פרק שני ובו יסופר כיצד נזכר התובע בסכום הפיקדון
מאז שנת 1980 ועד 11/96 לא פנה התובע לסניף הבנק, כדי לברר מה עולה בגורל הפיקדון. משפנה, נאמר לו כי אין חשבון על שמו, בעקבות פעולות ההמרה ואיפוס החשבון, שבוצעו כאמור לעיל במרץ 1980. התובע פנה בתלונה לבנק ישראל, ומשלא עלה בידו לקבל מענה מספק לטענותיו הגיש את תביעתו.
התובע טוען, כי שהה בחו"ל במועדים בהם בוצעו פעולות ההמרה הנטענות על ידי הבנק, ואלה לא בוצעו על ידו או על פי הוראתו. כתימוכין לכך, צירף אישור משרד הפנים על מועדי כניסותיו ויציאותיו את גבולות המדינה (נספח ג' לתצהירו). לדבריו, שב לישראל בשנת 1984 אך שכח מהפקדת הכספים, עד שאירעה פריצה לדירתו בת"א, בשנת 1996.
התובע העיד, כי לאחר הפריצה מצא את מסמכי החשבון הנ"ל ונזכר בכספים שהפקיד בו. כאשר פנה בחודש נובמבר 1996 לסניף הבנק ברח' בוגרשוב וביקש למשוך את הכספים, נאמר לו כי לא קיים כל פיקדון לזכותו, בעקבות פעולות המרה שבוצעו בו.
כאמור, התובע טוען כי במועדים הנטענים כלל לא ביקר בישראל ומעולם לא ביקש להמיר את הכספים, שלא לדבר על משיכתם מהחשבון.
גרסתו של התובע, כי לא ביצע משיכה של סכום כלשהו מהחשבון נתמכת, למרבה הפליאה, דווקא בעדותם של עדי ההגנה, קרי, פקיד הבנק, מר אהרן כהן (ע' 10) ומנהל מח' תלונות בבנק, מר יאיר שניאור (ע' 15). שניהם אישרו, כי הפעולות היחידות המופיעות ברישומים, הן שתי פעולות המרה שבוצעו ביום 4.3.80 וביום 30.4.80.
פרק שלישי - טענות הצדדים
התובע טוען, כי הבנק הפר את חובת הנאמנות והזהירות החלות עליו, לרבות החובה הבסיסית ביותר - להחזיק ולטפל בכספי לקוחותיו, ולפעול בהם על פי הוראותיהם בלבד. חובה זו טומנת בחובה את חובת הבדיקה והאימות, וכמובן את החובה למנוע מעשי רמייה בחשבונו של הלקוח. ב"כ התובע סבור, כי התנהלות הבנק במקרה זה הינה תעודת עניות לתאגיד בנקאי, אשר התרשל ולא עמד בחובותיו הבסיסיות כלפי לקוחו, ולא הציע בשום שלב להשיב לו את כספו.
הבנק טוען מנגד, כי אין באפשרותו לבדוק, לאחר שנים כה רבות, מה עלה בגורל הכספים, מאחר שהמסמכים הרלבנטיים בוערו. בנסיבות אלה טוען הבנק טענת התיישנות ושיהוי כטענות מקדמיות.
לגופו של ענין טוען הבנק, כי אין בעובדה שהלקוח מתייצב בבנק 16 שנים לאחר ביצוע פעולה, וטוען שהפעולה לא בוצעה על ידו, כדי להעביר את הנטל לבנק להוכיח, שהפעולה אכן בוצעה על ידו. לדברי ב"כ הבנק, ההנחה ש- 31,000 דולר "נעלמו" הינה בלתי סבירה, וגרסתו של התובע, כפי שהוצגה בבית המשפט, הינה דמיונית לחלוטין. ב"כ הבנק סבור, כי התובע נהג "בתמהונות גמורה", והמסקנה המתחייבת מכך היא שהתובע "פשוט משקר", וכי ביסוד התביעה עומדת מצוקה כספית נוכחית ורצון התובע להתעשר שלא כדין.
טענת התיישנות ו/או שיהוי בפניה לבנק
הבנק טען כבר בכתב הגנתו, כי תביעתו של התובע התיישנה ו/או לוקה בשיהוי בלתי סביר. בסיכומיו הפנה ב"כ הבנק להלכות שונות, המבססות את הצורך בקיומה של תקופת התיישנות, שכן תכליתה היא למנוע הכבדה על כל נתבע, ולהגן עליו מפני הצורך לשמור ראיות ומסמכים לאורך זמן בלתי מוגבל (ע"א 506/82
זונטג נ' עזבון מנדלסון ז"ל פ"ד מ(3) 113, 124 ופסקי דין נוספים).
ב"כ הבנק מפנה אף לפסק הדין המנחה בנוגע להתיישנות תביעות בנקאיות (ע"א 776/80
Israel British Bank
נ' עזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל, פ"ד לח(3) 645, להלן: "פס"ד וויליאמס"). אמנם השאלה אשר התעוררה באותו מקרה נגעה לענין התיישנות חובו של לקוח כלפי בנק, אך ב"כ הנתבע טוען, כי בית המשפט התייחס גם למקרה שבו החשבון מראה יתרת זכות וקבע, כי הדרישה (של הבנק ו/או הלקוח בהתאמה) חייבת להתקיים בתוך זמן סביר, וממנה מתחילה תקופת ההתיישנות.
ב"כ הבנק גורס, כי הלקוח אינו יכול להיבנות מטענות משונות של שכחה ועצימת עיניים, על מנת להרחיק את תקופת ההתיישנות עד למועד בו "התעורר", לטענתו, לברר את הנעשה בחשבונו. במקרה דנן, מדובר בלקוח שהפקיד כסף בחשבון בינואר 1980 "ונעלם" למשך 16 שנים. מדובר בפרק זמן בלתי סביר, כך לדברי ב"כ הנתבע, ואין להטיל על הבנק את הנטל להראות מי משך את הכספים, לאחר חלוף שנים כה רבות.